לבנות את הים: ורנר יוסף ויטקובר ותכנון חוף הים של תל־אביב

ורנר יוסף ויטקובר (1903, ברלין – 1997, תל־אביב) למד אמנות וארכיאולוגיה באוניברסיטאות של ברלין והיידלברג והמשיך ללימודי אדריכלות באוניברסיטת שטוטגרט, שם למד אצל פאול בונאץ (Bonatz) ופאול שמיטהנר (Schmitthenner), שחתרו לסינתזה בין הסגנון המודרני, האקדמיזם האדריכלי והמסורת הלאומית הגרמנית. לאחר שסיים את לימודיו ב־1931, עבד ויטקובר כשנתיים במשרד האדריכלים של ריכרד דקר (Döcker) ובחברת הבנייה זומרפלד, שם התמחה בתכנון שיכוני מגורים.

ויטקובר היה חבר בתנועת הנוער הציונית בלאו־וייס (כחול־לבן), וב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון, היגר לפלשתינה־א״י המנדטורית. בשנותיו הראשונות בארץ עבד כמפקח בנייה של בית ספר בקיבוץ משמר־העמק, וב־1936 פתח משרד אדריכלים עצמאי (ישראל שטיין ואריה אדיב היו לשותפים במשרד ויטקובר בשנות ה־70). מחקריו של ויטקובר, שהתמחה בתכנון אקלימי ובתכנון ערים, זכו לפרסים והשפיעו רבות על תפיסת הבינוי בישראל של שנות ה־50 וה־60.

בין עבודותיו הבולטות של ויטקובר: התחנה המרכזית הישנה בתל־אביב (1934, בשיתוף עם נחום זלקינד), תוכנית־אב למוזיאון הארץ בתל־אביב (1955, כיום מוזיאון ארץ־ישראל), תוכנית־אב לאוניברסיטת תל־אביב (1955), בית עיריית פתח־תקוה (1956), ביתן הזכוכית במוזיאון ארץ־ישראל (1961), בניין גילמן באוניברסיטת תל־אביב (1965), הפלנטריום במוזיאון ארץ־ישראל (1966), ובניין בריטניה למדעי החיים באוניברסיטת תל־אביב (1975, בשיתוף עם ישראל שטיין).

ורנר יוסף ויטקובר, שהיה בארץ לאדריכל פעיל ובונה, הוא אחיו של פרופ׳ רודולף ויטקובר, שהיגר לאנגליה ואחר כך לארצות־הברית, והיה לאחד החשובים בחוקרי אדריכלות הרנסנס והבארוק בעולם. בשנים 1969-1965 כיהן פרופ׳ ויטקובר כראש המחלקה לאמנות ואדריכלות באוניברסיטת קולומביה, ניו־יורק.

מלון שרתון תל־אביב הראשון, או בשמו המקורי נורדאו־פלזה, תוכנן על־ידי ורנר יוסף ויטקובר ושותפו באותן שנים, אריק באומן, ב־1948. את הקמת המלון יזם איש העסקים הבריטי ליאון גריידל, בן למשפחת מלונאים מאנגליה. גריידל ביקש לשדרג את נוף המלונות בתל־אביב עם בניין פאר בשטח 14 אלף מ״ר, ובו מאתיים חדרים הכוללים שירותים וחדרי רחצה צמודים, לובי מפואר וחדרי אוכל מרווחים, מכון יופי ומספרה, מסעדה, בית קפה, קונדיטוריה ומרתף בירה. בשטחים החיצוניים תוכננה, בין השאר, בריכת שחייה עם מים מתוקים ומגרשי משחקים.

ויטקובר ובאומן נענו לחזון של גריידל ותכננו בניין בן שמונה קומות, שהשתרע על פני שבעה דונמים בקצה המערבי של שדרות נורדאו, בתקופה שבה חלק זה של העיר וחוף הים שלאורכו היו בשלבי פיתוח ראשוניים. הבניין על שני אגפיו הוצב בניצב לים, באופן שסיפק תצפית אל הים ואל העיר מכל חדרי המלון. בשטח הפתוח סביב הבניין הוקמו טראסות מגוננות.

הקמת המלון החלה ב־1950, אך ב־1953, בעקבות סכסוך בין גריידל למשקיעים נוספים, הופסקה בנייתו ושלד הבניין עמד שומם עד 1959. חברת שרתון משיקגו קנתה את השלד, השלימה את הבנייה, וב־1961 נחנך במקום מלון שרתון תל־אביב, שהיה מהמפוארים בעיר באותה תקופה. לקראת סוף שנות ה־60 ובשנות ה־70, בשל ניהול כושל, איבד המלון מיוקרתו, וחברת שרתון החליטה למכור את הבניין ולהקים למלון מגדל חלופי באתר חדש. במהלך שנות ה־80 עבר מלון שרתון הישן בין כמה בעלים, וב־1990 הוחלט להרוס את הבניין. חברת הילטון מקימה כיום באתר מלון פאר חדש, שיכלול כ־600 חדרים. בניית המלון מתוכננת להסתיים בשנת 2026.

בראשית שנות ה־70 התחוור לבעלי מלון שרתון הראשון, ששכן מצפון לגן העצמאות, שגודלו אינו עונה על מספרם הרב של התיירים שהגיעו אז לתל־אביב. המוטיבציה להקמת מלון נוסף התחדדה גם לרקע התחרות בין שני ענקי המלונאות, שרתון והילטון, לאחר שב־1965 נחנך בעיר מלון הילטון החדש בתכנונו של יעקב רכטר.

ויטקובר נקרא אפוא לקחת חלק בתכנון מלון שרתון השני, שמוקם באתר שיועד להקמת מלון כבר בתוכנית המתאר שערך באמצע שנות ה־60 לרצועת החוף של תל־אביב. במקום זה שכן קודם לכן ה״בית האדום״, שתוכנן על־ידי דב הרשקוביץ, נחנך ב־1926, ושימש בשלבים שונים את מפקדת ההגנה, את שלטונות המנדט הבריטי ואת מועצת פועלי תל־אביב.

הפנייה לוויטקובר, אדריכלו של מלון שרתון הראשון, היתה אך טבעית. עם זאת, לאור ההצלחה של מלון הילטון החדש, החליטו בעלי שרתון לצוות לוויטקובר את יעקב רכטר, אז אדריכל צעיר. השניים תכננו יחד בניין בן עשרים קומות, בחלוקה לקומות מסד ומגדל חדרים, כאשר בקומות המסד מוקמו לובי, חדר אוכל, בריכה, בר ופונקציות ציבוריות נוספות. המלון היוקרתי נחנך ב־1977 וזכה להצלחה גדולה.

את מלון גת־רימון תכנן ורנר יוסף ויטקובר בשנים 1934–1936 עבור המלונאי ליאונרד וייסברם (Weisbrem). היה זה המלון המודרני הראשון שנבנה על חוף ימה של תל־אביב. המלון כלל 26 חדרים שפנו לשתי חזיתות מרכזיות: המזרחית, שפנתה לרחוב הירקון לאורך הכניסה לבניין; והמערבית, שמחדריה נצפה הים. ויטקובר השתית את תוכניתו על חדרי לינה מרווחים עם חדרי רחצה ושירותים, אך היזם התנגד לתוכניתו והכריע את הכף לטובת מספר רב יותר של חדרי לינה.

הבניין המודרניסטי שתכנן ויטקובר כלל אלמנטים של הצללה, שנועדו למנוע את התחממות החדרים בקיץ של טרום ימי המזגן. עוד תכנן ויטקובר בר בקומת הכניסה של המלון, שמשך אליו את הקצונה הבריטית בימי המנדט אך גם את חברי ארגון ההגנה, שהשתמשו במרתפיו בחשאי להסלקת נשק. המלון הפך אפוא למרכז של פעילות פוליטית וחברתית, והתארחו בו אישים רמי־מעלה כמו ארטורו טוסקניני, פייסל השני מלך עיראק (בהיותו עדיין יורש עצר), ראש ממשלת מצרים דאז מוסטפא א־נחאס פאשה, ואף אורד וינגייט, שקיים במלון את פגישותיו עם נציגי הסוכנות היהודית. גם שגרירויות ארצות־הברית וברית־המועצות פעלו במלון לאחר קום המדינה, עד שנמצא מקום קבע למשכנם. בשנות ה־60, עם חנוכתם של מלון שרתון הישן (מצפון לגן העצמאות) ומלון דן, ירדה קרנו של מלון גת־רימון, שנהרס ובמקומו הוקם מלון ימית (כיום אורכידאה).