מאז הקמתה ב־1969, כאשר עוד נקראה אוניברסיטת הנגב, התמודדה אוניברסיטת בן־גוריון עם מחסור חמור במגורי סטודנטים. במסגרת מהלך לפתרון הבעיה החליטה הנהלת האוניברסיטה על הקמת כמה בנייני מעונות, שאחד מהם נבנה במתחם מחוץ לקמפוס. את תכנון המתחם הובילו רם כרמי, עדה כרמי־מלמד, חיים קצף ובן פלג.
האדריכלים יצרו מערך בניינים שיוצר מעין חומה מגוננת, המקיפה חצר פנימית מרווחת לשימושם הבלעדי של דיירי המתחם. הדירות נבנו בכמה טיפוסים: דירות קוטג‘ לשותפות של 12 עד 18 סטודנטים בשנות הלימודים הראשונות, דירות מרווחות יותר לסטודנטים בשנים השלישית והרביעית, ודירות לסטודנטים לתארים מתקדמים ולמשפחותיהם. חדרי השינה מוקמו בחצאי מפלס מעל ומתחת לחלל המרכזי, ליצירת אווירה של פרטיות.
בהתחשב במיקומו המבודד יחסית של המתחם, שולבו בו גם שירותים מסחריים. כמו בפרויקטים אחרים של רם כרמי, גם כאן אפשר לראות אִִחזוּר של ארכיטיפים אדריכליים מן העבר. כרמי שאב השראה ממבנים היסטוריים המשלבים מגורים ולמידה, דוגמת מנזרים אירופיים מימי־הביניים ומדרסות במרחב המזרח־תיכוני.
