מיכאל (מיקי) חיוטין (2019-1941) נולד בווילנה שבליטא. אביו שמואל גויס לצבא האדום ונהרג בקרבות מלחמת העולם השנייה, בעוד הוא ואמו בלה שרדו ועלו לישראל ב-1948. את שנותיו הראשונות בארץ העביר כילד חוץ בקיבוץ גן-שמואל ואחר כך בתל-אביב, ולאחר מכן למד בטכניון בחיפה לתואר ראשון בהנדסת בניין (1963), תואר ראשון באדריכלות (1966), תואר שני בהנדסת בניין (1967) ודוקטורט במדעים טכניים (1975).

מלבד היותו שותף מלא במשרד, חיוטין חקר והִרבה לפרסם בתחומי התיאוריה וההיסטוריה של האדריכלות, תוך התמקדות בסוגיות של תכנון עירוני. ספרו אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב נכתב בשיתוף עם ברכה חיוטין וראה אור באנגלית (2007) ובעברית (2010). ספר זה הוא מחקר מקיף ראשון על התכנון האדריכלי של הקיבוצים והמושבים שהוקמו בארץ במאה ה-20, והוא דן בקשר בין אידיאולוגיה לאדריכלות על רקע מגמות היסטוריות ביצירת חברות אוטופיות ותכנון יישובים אידיאליים.

ברכה חיוטין נולדה ברעננה ב-1947. ב-1971 סיימה לימודי ארכיטקטורה בטכניון והשתלבה במשרד האדריכלות של אורה ויעקב יער, שם עבדה, בין השאר, על התוכנית של שכונת נווה-כפיר בדרום תל-אביב. בשנים 1977-1973 עבדה במשרדו של האדריכל רם כרמי.

ב-1978 הקימו מיכאל וברכה חיוטין את משרד חיוטין אדריכלים, הפעיל עד היום. המשרד מתמקד בבנייה ציבורית ואחראי לכמה פרויקטים מרכזיים: הגלריה האוניברסיטאית וגן הפסלים באוניברסיטת תל-אביב (1988); תיאטרון גבעתיים (1996); בניין הסנאט (1998) ובית הסטודנט (2010) באוניברסיטת חיפה; היכל המשפט בחיפה (2004); כיכר דייכמן (2008) ובניין המכון הבינלאומי לביו-טכנולוגיה (2015) באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע; מוזיאון הסובלנות בירושלים (בתכנון); והאקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון-ליר בירושלים (2015). על עשייתם הענֵפה זכו השניים בכמה פרסים מקצועיים חשובים: פרס רכטר לאדריכלות (1996, 2006, 2018); אות העיצוב (2005, 2009, 2011, 2015, 2018); אות הצטיינות מאגודת האדריכלים האמריקאית והאקדמיה לתכנון מבני משפט (2008); ואות האדריכלות הישראלית למבנה ציבור ופרס מפעל חיים מטעם התאחדות האדריכלים ובוני ערים בישראל (2018). בשנת 2020, שנה לאחר מותו של מיכאל חיוטין, הוענק לברכה חיוטין פרס א.מ.ת. לאדריכלות על עבודתם המשותפת.

אוסף ברכה ומיכאל חיוטין נתרם לארכיון עזריאלי לאדריכלות בשנת 2023.