אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי

״מרכז הנגב״ הוקם ביוזמת ״שיכון ופיתוח לישראל״ – חברה ציבורית שפעלה להקמת תשתיות באזורי פיתוח – לשירותן של שתיים מן השכונות הגדולות בבאר־שבע של אותה תקופה, שכונות ב‘ ו־ד‘. את תכנון ה״מרכז״ – שהחל ב־1960 והסתיים ב־1963, שנה לאחר מותו של דב כרמי – הוביל רם כרמי בהשראת השווקים והבזארים של המזרח התיכון, תוך עיבודם לבניין בטון ברוטליסטי.

כרמי יצר רחוב פנימי מקורה, המגן על המשתמשים מחום המדבר ומסופות חול ואבק. לאורך הרחוב נשזרו חנויות בקומת הקרקע, משרדים בקומה הראשונה, ומגורים בשתי הקומות העליונות. ה״מרכז״ תוכנן כך שישמש חוליה מקשרת בין שתי השכונות, בשאיפה לחזק את המרקם העירוני של באר־שבע. חזונו של כרמי היה ליצור שדרה עירונית של מרכזים דומים, המחוברים זה לזה ברחובות פנימיים שיאחדו את חלקי העיר.

השלב הראשון של ה״מרכז״ נחנך במאי 1967 בטקס במעמד שר השיכון מרדכי בנטוב, ועל תכנונו זכה כרמי בפרס רכטר היוקרתי. ועדת השיפוט – שכללה את אל מנספלד, יעקב יער ודן איתן – שיבחה את ההתמודדות האדריכלית עם אתגרי האקלים והמרחב האורבני של באר־שבע.

ב־1967, זמן קצר לאחר חזרתה של האוניברסיטה העברית לקמפוס הר הצופים, הופקדו האדריכלים רם כרמי, דוד רזניק, שמואל שקד וחיים קצף על התכנון הכולל של הקמפוס. הבניינים שתכננו יצרו רצף אדריכלי מִִבנני, המשמש חומה מגוננת על המבנים הפנימיים במתחם הקמפוס.

ב־1970 החל רם כרמי – בשיתוף עם עדה כרמי־מלמד, חיים קצף ובן פלג – בתכנון בניין חדש לפקולטה למדעי הרוח, המורכב מחמישה אגפים סמוכים זה לזה המשרתים חמישה מחוגי פקולטה. כל אחד מן האגפים מאורגן סביב חלל מרכזי, כאשר בקומות התחתונות ערוכים חדרי סמינרים וכיתות לימוד, ובקומות העליונות שוכנים משרדי הסגל וההנהלה. רחוב פנימי עובר לאורך המתחם ומחבר בין האגפים מבחינה פיזית ותפקודית. הרחוב הפנימי מתפקד גם כמסלול תנועה אנכי: בכניסה לכל אחד מן האגפים, ירידה של חצי קומה מוליכה אל אזור הסטודנטים, ועלייה של חצי קומה מוליכה אל אזור הסגל.

בניין הפקולטה, שנחנך ב־1974, עורר ביקורת קשה בשל הבלבול וחוסר ההתמצאות שחוו משתמשי הבניין. שנים לאחר מכן נחנכו במתחם גם בית כנסת ואודיטוריום (אולם מקסיקו) בתכנונו של רם כרמי.

בראשית שנות ה־ 90 יזם איש העסקים הלל צ‘רני את הרחבתו של מלון הולילנד הירושלמי והפיכתו למתחם מלונאות ומגורים בשם הולילנד
פארק, על רכס ההר שבו ניצבו המלון ודגם ירושלים בימי בית שני (דגם הולילנד, 2,000 מ״ר שטחו). ב־1995 הופקד תכנון המתחם בידי רם כרמי בשיתוף עם משרד האדריכלים ספקטור־עמישר.

הצעתו של כרמי פרשׂה את פונקציות המגורים והמלונאות סביב כיכר פנימית אליפטית רחבת ידיים. כרמי דימה את הכיכר ל״גן נעול״, והקיף
אותה בשתי קשתות של מבנים המתפקדים כחומות מגוננות. בקומות התחתונות מוקמו מסעדות, בתי קפה ושטחי מסחר לטובת הציבור, והקומות שמעליהן, בבינוי מדורג, יועדו למגורים. במרכז הכיכר הותיר כרמי את דגם הולילנד, ובקצה המערבי של המתחם תכנן שני מגדלים
לבתי מלון.

ב־1998 הסתיימה ההתקשרות עם כרמי בפרויקט לאחר שכרמי סירב להגדיל את נפחו באופן משמעותי בשטחי בנייה נוספים. לאחר סיום ההתקשרות, המשיך משרד האדריכלים תשבי־רוזיו לפתח את התוכנית בהתבסס על התכסית והקונפיגורציה שהתווה כרמי, הגדיל מאוד את נפח הבנייה וביטל את הממד הציבורי של הפרויקט. ב־1999 אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את התוכנית הסופית, שכללה שלושה מלונות (כ־1,450 חדרים), שני מגדלי מגורים בני 33 קומות, ועוד עשרה בנייני דירות בני תשע קומות (כ־850 יחידות דיור). בפועל נבנו מגדל אחד בגובה 32 קומות ושבעה בנייני דירות בגובה 15 קומות, ואילו דגם הולילנד הועבר למוזיאון ישראל. כרמי מתח ביקורת חריפה על התוכנית כפי שפותחה ובוצעה לאחר עזיבתו, בטענה שהמעורבים במעשה ״רצחו את הרעיון שלי״.

בקיץ 2008 נחשפה פרשת השחיתות הידועה כ״פרשת הולילנד״, שבמרכזה מתן וקבלת שוחד, תיווך בשוחד, מרמה והפרת אמונים בתמורה להקלות באחוזי הבנייה. עיקרי החקירה הובילו להגשת כתבי אישום נגד 13 מהמעורבים, ועשרה מהם הורשעו.

באמצע שנות ה־50 של המאה ה־20 , בעקבות צמיחתה של העיר ועומסי התנועה הגדלים, החלו בעיריית תל־אביב–יפו לקדם את הקמתה של תחנה מרכזית חדשה. העירייה פנתה תחילה למתכנני התחנה המרכזית הישנה, ורנר יוסף ויטקובר ונחום זלקינד, שאליהם צורפו האדריכלים אריק באומן ומשה הראל. הצוות הציע תוכנית להרחבת התחנה הקיימת, אך זו לא השביעה את רצונה של העירייה שהחליטה על הקמת תחנה חדשה ברחוב לוינסקי, בשטח ארבעים דונם שהעמיד לרשות הפרויקט היזם אריה פילץ.

פילץ, שעבד עם רם כרמי בפרויקטים אדריכליים קודמים, פנה אליו כדי שיציע תכנון חלופי לתחנה. בשנים 1965–1976 הגיש כרמי חמש חלופות לתכנון התחנה בשטח כולל של כ־180 אלף מ״ר, ודימה את הפרויקט ל״עיר שלמה״ עם רחובות וכיכרות תחת קורת גג אחת. מבחינה טיפולוגית שינה כרמי את התפיסה הבניינית המקובלת בתחנות אוטובוסים בסדר גודל כזה. את המוקדים המרכזיים של התחנה הוא מיקם בשתי הקומות התחתונות (לחברת אגד) ובשתי הקומות העליונות (לחברת דן), ובשלוש הקומות שביניהן מיקם את פונקציות המסחר. הרעיון היה שהנוסעים ינועו בין המוקדים הללו תוך מעבר דרך אזורי המסחר. כתוצאה מכך, האוטובוסים לא יתנקזו אל קומות הרחוב אלא יטפסו בגשרים על מעטפת הבניין, בדרכם אל הקומות העליונות.

אבן־הפינה הונחה בדצמבר 1967, אולם קשיים כלכליים, מחסור בכוח אדם ובחומרי בניין בעקבות מלחמת יום כיפור ואילוצים נוספים הביאו
להשעיית הפרויקט. העבודות חודשו בדצמבר 1987, לאחר שהיזם הירושלמי מרדכי יונה רכש את זכויות הבנייה ואף קיבל אישור להרחבת שטח התחנה, שהחלה לפעול באוגוסט 1993.

כבר במהלך הבנייה הוטחה בתחנה, שמעולם לא אוכלסה במלואה, ביקורת קשה – על שום גודלה, הוויאדוקטים של האוטובוסים שחלפו סמוך לחלונות מגורים, והפגיעה במרקם העירוני של הסביבה. התחנה מעולם לא אוכלסה במלואה והידרדרה עד מהרה למרחב עירוני מוזנח. במרוצת השנים הפכה התחנה למרכז חברתי לקהילות מהגרי העבודה בתל־אביב–יפו.

בשנים 1981 – 2004 תכנן רם כרמי ארבעה מיזמי מגורים בשם ״רוזמרין״. הפרויקטים הורכבו מיחידות דיור מרווחות, שהחזרה עליהן אורגנה באופן שיצר שילוב בין אזורי מגורים אינטימיים לבין חלל ציבורי משמעותי כחלק מהמִִבנן. פרויקטים אלה המחישו בחומר את ביקורתו של כרמי על הבעייתיות של שיכוני המגורים בישראל – פונקציונליות־יתר, דירות קטנות והעדר מרחבים ציבוריים מסודרים לבניין. במקום שיכונים הוא הציע מודל חדש של דירות מרווחות סביב חצר פנימית רחבת ידיים, בארגון המדגיש את הקשרים בין חלקי המתחם.

הפרויקט הראשון בסדרה, ״רוזמרין הרצליה־פיתוח״, נחנך ב־1991. כרמי תכנן מתחם של 16 דירות, הערוכות בשני אגפים זהים בגודלם הפונים אל חצר פנימית שבמרכזה בריכה. שמונה מן הדירות נהנות מגישה לחצר פרטית, ושמונה נוספות הן דירות גג. כרמי עצמו התגורר עם משפחתו באחת מן הדירות.

״רוזמרין חיפה״, שנחנך ב־1996, נבנה על רכס הכרמל ופונה מערבה אל הים התיכון. תוואי הקרקע, הנהנה מהפרשי גובה של שבעה מטרים, איפשר תכנון של שתי חצרות מדורגות, ש־49 יחידות הדיור מקיפות אותן. גם בפרויקט ״רוזמרין המשתלה״ בתל־אביב, שנחנך ב־1998, שמר כרמי על עקרון החצר הפנימית. 34 יחידות הדיור בפרויקט זה נבנו בפרישׂה מדורגת על המגרש השטוח. עוד תוכנן בהרצליה־פיתוח פרויקט ״רוזמרין הלני המלכה״, שלא הגיע לכלל מימוש.

ב־1975 החל כרמי לתכנן את מתחם המגורים הראשון מבין שלושה בשכונת גילֹהֹ, ירושלים, על מורדות גבעה בחלקה המרכזי של זרוע השכונה המערבית. המתחם הורכב משלושה מִִבננים, כאשר בראשון מביניהם תכנן כרמי שמונה יחידות דיור מדורגות, במודול ששוכפל ליצירת קשת רדיאלית סביב חצר רחבה בחלקו התחתון של המִִבנן. במרכז כל מודול שיבץ כרמי מהלך מדרגות, שאיפשר גישה לדירות וחיבר בין החצר התחתונה לבין חלקו העליון של המִִבנן. הדירוג הִִקנה לכל דירה מרפסת גדולה.

המִִבנן השני שתכנן כרמי הוא בניין דירות בן חמש קומות, שכמו עוטף את המִִבנן הראשון. בין שני מִִבננים אלה מיקם כרמי, כחצר פנימית, מרחב ציבורי ללא נגישות לכלי רכב, ששימש את דיירי המתחם כולו.

המִִבנן השלישי הוא רצף בתים טוריים הפונים אל כביש הגישה למתחם. המתחם כולו, ובו 400 יחידות דיור, נחנך ב־1980. עוד תוכננו בו מרכז מסחרי וגני ילדים, שלא הוקמו בסופו של דבר.