אקלקטיק-מודרן: עבודות מאוסף סם ברקאי
07/02/2019-10/10/2019
לרגל השלמת קִטלוגו של אוסף האדריכל סם ברקאי בארכיון עזריאלי לאדריכלות, התערוכה ״אקלקטיק-מודרן״ מציגה עבודות נבחרות מן האוסף, המשרטטות את מהלך הקריירה של מי שהחל את דרכו כאדריכל בסגנון האקלקטי וסיים בתכנון בניינים מודרניים.
סם (שמואל) ברקאי (ברקוביץ׳) נולד ב־1898 בנובורוסיסק שברוסיה, וב־1920 הגיע לפלשתינה־א״י ממניעים ציוניים. בשיטוטיו בארץ עסק ברקאי בעבודות שונות והתגלגל בדרך מקרה לתחום הבנייה. הוא עבד בחברת סולל־בונה כמתמחה בתחום הבטון, הועסק כשרטט במשרדו של האדריכל פריץ קורנברג בירושלים, ועבד בעיריית תל־אביב כשרטט תחת פיקוחו של אדריכל העירייה, דב הרשקוביץ. גולת הכותרת של עבודתו באותה תקופה היתה הפיקוח על הקמת ביתו של חיים נחמן ביאליק בתל־אביב, בתכנונו של יוסף מינור. הניסיון כבנאי שרכש ברקאי בשנים אלה הקנה לו מעמד של ״בונה־אחראי״ מטעם עיריית תל-אביב.
כבר בשלב זה, עוד בטרם רכש השכלה פורמלית בתחום האדריכלות, החל ברקאי לתכנן בעצמו וילות ובתים פרטיים. ב־1926 אף חבר לזאב רכטר, ויחד תכננו השניים כמה בניינים אקלקטיים. הסגנון האקלקטי, ששלט בארץ באותה תקופה, שילב תפיסות בנייה מערביות בוורנקולר הבנייה המקומית הערבית. במסגרת שותפות זו תכננו ברקאי ורכטר כמה בתים למשפחת דג'אני ובניינים נוספים בתל-אביב המתפתחת.
בסוף 1926, בעקבות משבר כלכלי בארץ, החליט ברקאי לצאת ללימודי אדריכלות באירופה. הוא נסע עם רכטר לרומא ומשם המשיך לוונציה, שבה למד בבית הספר הגבוה לאדריכלות. בוונציה למד ברקאי רישום ניאו־קלאסי, ורישומיו משנה זו מתכתבים עם דימויי האדריכלות האקלקטית של פלשתינה־א״י. את הלימודים בוונציה עזב ברקאי עוד לפני השלמת השנה הראשונה, מאחר שמצא אותם שמרניים מדי נוכח הזרמים האמנותיים המתקדמים ששטפו אז את אירופה.
באוקטובר 1927, לאחר ביקור קצר בפלשתינה־א״י, הגיע ברקאי לפריז, שבה נחשף לרוח האדריכלות המודרניסטית והפוריסטית של לה קורבוזייה (Le Corbusier) ואמדה אוזנפאן (Ozenfant). הוא נרשם ללימודים בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות דקורטיביות, ובתום שש שנות לימודים — שבמהלכן זכה כמה פעמים בתעודות הצטיינות — עבד כחודשיים באטלייה של לה קורבוזייה.
בלימודיו בפריז ואצל לה קורבוזייה גיבש ברקאי תשתית של אדריכלות מודרניסטית, שאותה נשא עִמו בחזרתו לתל־אביב ב־1933. בשנים 1939-1934 תכנן ברקאי כמה בניינים משמעותיים, שרוח האדריכלות הפוריסטית מנשבת בהם. ביניהם בולטים כמה בניינים בתל־אביב: בית אגינסקי ברחוב אנגל (1934-35), בית הלפרין ברחוב גורדון (1935), וילה כ״ץ ברחוב מגידו (1935), בית חיים לוריא ברחוב שלמה המלך (1936), ובית ריבנפלד ברחוב ירמיהו (1939). בשנים 1937-1935 יצר ברקאי את אחד מהפרויקטים האיקוניים שלו: וילה לובין בתל־בנימין, רמת־גן, שתכנן לצייר אריה לובין.
מסוף שנות ה־40 ועד מותו ב־1975, במקביל לפעילות ציבורית לקידום האדריכלות המודרנית (בחברוּת בחוגים שונים וכן בעריכה וכתיבה לכתבי־עת מובילים בארץ ובצרפת), העמיד ברקאי מספר רב של בתים פרטיים ומבני ציבור. התערוכה מציגה שניים מהם: קולנוע שרון בנתניה (1949-51), והסטודיו לציור של נחום גוטמן ברחוב אחד העם בתל-אביב (1951).
רוב תודות לאדריכל דן ברקאי, בנו של סם, ולאדריכל אבי מאייר, על העזרה בהכנת התערוכה.
וילה לובין, תל-בנימין, 1935-37
את וילה לובין תכנן סם ברקאי לצייר אריה לובין ומשפחתו. המשפחה – אריה לובין ומשפחתו הגרעינית, ועמם גם אמו ליליאן, אחיו שמואל ורעייתו – ביקשו להתגורר יחד בבית אחד, שבה־בעת יספק פרטיות. לשם כך תכנן ברקאי בניין דו־אגפי: דירת האם ליליאן ודירת האח שמואל ורעייתו שלומית מוקמו בקומת הקרקע של שני האגפים; דירה אחת בקומה הראשונה שימשה את לובין כסטודיו; ודירה נוספת בקומה זו שימשה למגורי משפחתו. הכניסות לדירות השונות היו מופרדות ומרוחקות זו מזו להבטחת הפרטיות.
בפרויקט זה ניכרת בבירור השפעת האדריכלות הפוריסטית. חלונות הסרט, הגשר הנמתח בין שני אגפי הבניין, הנפחים הקובייתיים ופרגולות הבטון היצוקות, מתייחסים לפרויקטים שונים של לה קורבוזייה. הבית נחנך ב־1937, וב־1942 הוא נמכר לחברת תקוותי בע״מ. לאורך השנים נבנו בווילה תוספות ששינו את פניה ללא הכר.
סטודיו לנחום גוטמן, תל-אביב, 1951
את הסטודיו לצייר נחום גוטמן תכנן סם ברקאי על גג ביתו של גוטמן ברחוב אחד העם בתל-אביב. גג הבניין, שתכנן בנימין צ׳לנוב ב־1935 בסגנון הבינלאומי, היה רחב דיו כדי להחזיק מבנה נוסף, וברקאי תכנן עליו סטודיו בשטח 60 מ״ר, שבוצע בבנייה קלה (קורות ברזל ומחיצות ניידות). הסטודיו חובר בגרם מדרגות לדירתו של גוטמן, וכלל חלל מרכזי לציור, מחסן, פינה ליצירת עבודות גרפיקה ואזור ״רטוב״ עם כיור לרחצת כלי הציור. בחלל הסטודיו, מעל המחסן, מיקם ברקאי יציע למנוחה. החתך האלכסוני של הסטודיו סומן בגג משופע שחופה ברעפים אדומות. בחלק הגג שפנה צפונה מיקם ברקאי חלון רחב ידיים, שהופנה כלפי מעלה, אל השמים, והחדיר לסטודיו אור צפוני רך. מחוץ לסטודיו נפרשה מרפסת גדולה, ששימשה את גוטמן להתרגעות. בראשית שנות ה־60 מכר גוטמן את הסטודיו ובמקומו הוקמה במקום דירה נוספת.