הבניין: 50 שנה

בניין מוזיאון תל-אביב לאמנות, שנחנך ברוב פאר ב-19 באפריל 1971, הוא משכנו השלישי של המוזיאון. ראשיתו של המוזיאון בשנת 1932, אז נוסד על-ידי ראש העירייה מאיר דיזנגוף בביתו הפרטי שבשדרות רוטשילד 16, בתל-אביב. בית המגורים הוסב לבניין המשמש לתצוגת אמנות על-ידי אדריכל העיר, דב הרשקוביץ. ב-1959 נחנך בניינו השני של המוזיאון – ביתן הלנה רובינשטיין החדש בשדרות תרס"ט, בתכנונם של דב כרמי, זאב רכטר ויעקב רכטר. ב-1964 הכריזה עיריית תל-אביב על תחרות לתכנון בניין חדש למוזיאון. בתחרות זכו האדריכלים דן איתן ויצחק ישר, והבניין נחנך במעמד נשיא המדינה זלמן שזר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החוץ אבא אבן וראש העירייה יהושע רביבנוביץ'.

ההצעה של איתן וישר הושתתה על ארבעה אולמות תצוגה, שאורגנו במערך קונצנטרי סביב חלל מבואה גדול ומרשים. בין חללי האולמות מיקמו איתן וישר מגדלי שירות, הכוללים פונקציות כגון מדרגות, מעליות, חדרי שירותים ועוד. את המגדלים סימנו בבטון מסורק בדוגמת קורדרוי. מעל המבואה, בקומה השלישית, מיקמו האדריכלים את קומת המשרדים של המוזיאון. חלוקה מבנית זו של בניים המוזיאון ניכרת היטב במבט מן הכיכר.

התכנון העקרוני של בניין המוזיאון דרש בניין מופנים, המתקשר באופן חלקי בלבד עם הכיכר החיצונית. חללי התצוגה של אמנות, מעצם טבעם, הם מכלים המנותקים מן החוץ. מבואת הכניסה, האמורה לחבר בין הכיכר החיצונית לבין פנים הבניין, נותקה אף היא מהחוץ בשל הסידור ההיקפי של האולמות, הסוגרים עליה ויוצרים מבנה קונצנטרי. כפיצוי על הניתוק הזה, בחנו האדריכלים אמצעי קישור שונים בין הכיכר לבין החללים הפנימיים. באחת ההצעות מיקמו איתן וישר מרפסת בחזית אולם יגלום, שבו מוצג אוסף משה ושרה מאייר. אופציה זו לא יצאה אל הפועל, ייתכן משום שפגעה בשלמות הקופסה הלבנה של חלל התצוגה, ובמקומה נקבע באולם חלונות. במרוצת השנים, בעקבות התקנתם של וילונות אנכיים על החלונות, נחסם במידת-מה גם חיבור זה בין החוץ והפנים. חלון נוסף, שנקבע בחזית המערבית של אולם זקס, נאטם לימים עם בניית התוספת של אגף ריץ' ב-1999.

הכניסה למוזיאון תל-אביב לאמנו מתוכננת כמהלך הדרגתי העובר דרך ארבעה מצבים. תחילה מגיעים המבקרות והמבקרים לכיכר המוזיאון, המקבלת את פניהם ברוחב יד תחת כיפת השמים. בשלב הבא נכנסים תחת קורת גג נצוכה, המפוצלת לשניים – באמצעות קיר זכוכית – לחלל נמוך וחימוני וחלל נמוך פנימי. לאחר רכישת הכרטיסים בדלפק הממוקם בחלל הנמוך הפנימי, נכנסים למבואת המוזיאון ונחשפים לחלל המבואה הגבוה, המיתמר לגובה 15 מטרים. מהלך הכניסה לבניין והחתך שעליו הוא מושתת משתעקים במובנים רבים את הכניסות לקתדרלות הרומנסקיות של ימי-הביניים ולקתדרלות הרנסנסיות של המאות ה-15 וה-16. בכניסה לקתדרלות אלה הניצבות בקצה כיכר רחבה, עוברים המבקרות והמבקרים דרך הכיכר ונכנסים לחלל נמוך, המוביל אל החלל המרכזי הגבוה של הבניין. מהלך הכניסה לקתדרלות מדגיש את ההפדה בין מרחבי החוץ לחללי הפנים, בין קודש לחול. בשיעתוקו של מהלך זה בכניסה למוזיאון תל-אביב, מחקרים האדריכלים איתן וישר את התפיסה הרואה במוזיאונים את הקתדרלות של המאה ה-20.

מבואת הכניסה למוזיאון היא החלל הציבורי המרכזי של הבניין. באפיון המבואה ובמיקומה, אימצו האדריכלים איתן וישר את הסכימה הנהוגה בתכנון בנייני מוזיאונים, שהתפתחה מהתקדים של המוזיאון הישן (Altes Museum) בברלין (1823-30), בתכנון קרל פרדריך שינקל, והתקבעה במהלך המאה ה-20. שינקל יצר במבואה מרחב מקורה להתקהלות הציבור לפני הצפייה באמנות – וגם המבואה של מוזיאון תל-אביב לאמנות, הנישאת לגובה 15 מ' ומשתרעת על פני כ-900 מ"ר, תוכננה כמרחב ציבורי מקורה שבו נאספים המבקרות והמבקרים בטרם יעלו ברמפה אל אולמות התצוגה. לרגל פתיחתו של המוזיאון, הוצגו על קירות המבואה שטיחי-קיר צרפתיים בני-זמננו לצד עבודותו של יעקב אגם מצעד הזמן, התלויה במקומה עד היום. במשך השנים הותקנו במבואה שתי עבודות אמנות נוספות: מחווה לרחל ודב גוטסמן (1976) של דני קרוון, וציור-קיר למוזיאון תל-אביב (1989) של האמן האמריקאי רוי ליכטנשטיין.

בתכנון אולמות התצוגה במוזיאון, הציעו איתן וישר שני טיפוסים: אולמות במפלס אחד – ואולמות דו-מפלסייםם, עם גרם מדרגות הקושר בין המפלסים. את האולמות עצמם עיצבו איתן וישר בניטרליות יחסית, במסורת ה"קובייה הלבנה" חסרת הזהות של האדריכלות המודרנית. בכך אימצו מנהלי המוזיאון והאדריכלים את הגישה שהנהיג לצורך זה מנהלו הראשון של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק (MoMA) אלפרד בר (Barr), במאצעות שנות ה-30 של המאה ה-20. בר ביקש לפטור את הצופים מהפרעות מיותרות ולהציג אתעבודות האמנות בחללים מרווחים, שנוכחותם האדריכלית אינה מורגשת. האולמות שיצרו איתן וישר ברוח זו, בשטח כ-800 מ"ר האחד, מתוכננים בניסיון למזער ככל האפשר הפרעות של עמודי קונסטרוקציה בחלל. בתקרת האולמות הותקנו שבכות, המחדירות פנימה אור טבעי מסונן ולא-ישיר.

גן הפסלים של המוזיאון תוכנן לתצוגה של פסלי חוץ ולאירוח של קבלות פנים, פתיחות, הרצאות ואף קונצרטים. הגן, בשטח שני דונמים, מוקם במפלס הנמוך (-1) של הבניין בצדו המערבי – מיקום המאפשר גישה ישירה מתוך המוזיאון במפלס זה וגישה נוספת, בגרם המדרגות, מן הקומות העליונות. במקביל חובר הגן בגרם מדרגות חיצוני גם למפלס הכיכר, כך שיהווה חלק מן המרחב הציבורי הפתוח שאינו דורש מעבר דרך הבניין. בתחרות לתכנון הבניין הגישו האדריכלים הצעות גם לעיצוב הגן, ובמקביל הוזמנו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור להציע רעיונות משלהם לעיצובו. בשנות ה-60 תכננו יהלום וצור פארקים לאומיים ואתרי עתיקות ברחבי הארץ, וקבעו במידה רבה את אופיו של מרחב הנוף הישראלי. התכנון למוזיאון תל-אביב היה מבחינתם הזדמנות לבחון את רעיונותיהם גם בהקשרים של נוף עירוני, ובתוכניתם הם התייחסו לא רק לגן אלא גם לכיכר הכניסה ולסביבה כולה. עם פתיחתו של המוזיאון ב-1971, מוקמו בשטח הגן גמה פסלים באופן אקראי, מאחר שלא נמצא תקציב להקמתו. במשך השנים הוצבו בו פסלים נוספים, ורק ב-1999, עם הקמתו של אגף ריץ', הושלמה גם הקמת הגן, שנפתח רשמית ונקרא גן הפסלים ע"ש לולה אבנר לזכר דולפי אבנר.

בקומה השנייה של הבניין מיקמו האדריכלים את ספריית המוזיאון, שכללה שלושה אגפים ששטחם כ-400 מ״ר: אגף הספרים וכתבי-העת; אגף תערוכות נודדות (שדאג להצגת רפרודוקציות של עבודות אמנות ברחבי ישראל); וארכיון אמנות ישראלית, שכלל בעיקר קטעי עיתונות מן הארץ ומן העולם על אמנות ואמנים ישראלים. הספרייה שירתה ומשרתת חוקרות וחוקרים ושוחרי אמנות, ועומדת כמובן לרשותם של עובדי המוזיאון. ביום פתיחתה בין בה כ-30 אלף כותרים, שנרכשו ברובם בתרומה שהתקבלה מהלנה רובינשטיין (הספרייה נקראת על שמה). במהלך התכנון שקלו איתן וישר לפתוח את החלל אל המבואה המרכזית, אך בסופו של דבר הותקנו במקום חלונות עץ לבידוד אקוסטי, שהפכו לאלמנט העיצובי המרכזי של הספרייה. עם הרחבת המוזיאון והקמת הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר ב-2011, הועברה הספרייה לבניין החדש ואת מקומה המקורי מאכלס כיום ארכיון עזריאלי לאדריכלות.