התערוכה חורבות פוסטמודרניות: כיכר דיזנגוף ומתחם הדולפינריום מעלה שאלות לגבי עתידם של המרחבים הפוסטמודרניים בתל־אביב–יפו, שבנייתם החלה בשנות ה-70 של המאה הקודמת וממשיכה למעשה, בתצורות משתנות, עד היום. בדומה להגדרתו המורכבת ורבת-הרבדים של הפוסטמודרניזם כמושג, כך גם הטמעת הרעיונות הפוסטמודרניים באדריכלות התל-אביבית: מצד אחד, אדריכליות ואדריכלים רבים אימצו ברוחו את הגישה ההיסטוריציסטית, שעיקרה ציטוט אלמנטים אדריכליים מתקופות-עבר בתכנון בניינים בני-הזמן – ומצד שני נפוצה מגמה של פיתוח חללים הטרוטרופיים, שיצרו מרחבים הנתונים לשליטה ולבקרה.
חורבות פוסטמודרניות מבקשת לחזור לרגע ההתחלה של המגמה ולהגדיר את המאפיינים של אדריכלות זו בתל־אביב–יפו, על רקע הריסת שני מרחבים פוסטמודרניים בעיר: מתחם הדולפינריום וכיכר דיזנגוף בגרסתה הדו־מפלסית. במקביל מוצג בתערוכה מיצב־דגמים של בניינים פוסטמודרניים אחרים בעיר.
כיכר דיזנגוף, שתוכננה במקור על-ידי ג׳ניה אוורבוך, ״עודכנה״ בשנות ה-70 כדי לפתור בעיות תחבורה ופוצלה למפלס הולכי רגל ומפלס תנועה מוטורית. הכיכר הפוסטמודרנית, בתכנון צבי לישר, משכה את חצי הביקורת שקראו להחזיר עטרה ליושנה. בשנת 2018 נחנכה הכיכר מחדש בתצורה חד-מפלסית משוחזרת, בתכנון משרד מוריה אדריכלים.
מתחם הדולפינריום, בתכנונו של נחום זולוטוב, נבנה בשנות ה-80 על חורבות שכונת מנשייה היפואית, שנמחקה מן המרחב התל-אביבי בשנות ה-60. מתחם זה עובר כיום מחיקה נוספת, כאשר פרויקט הדולפינריום הפוסטמודרני, שהיה לפיל לבן עירוני, נהרס לטובת הקמתו של מרכז ספורט ימי בתכנון ליאור ציונוב וליאור ויתקון.
המיצב La vie en rose מציג סדרת דגמים של בניינים שנבנו בעיר בתקופה הנדונה. עריכת הדגמים במיצב ממחישה את תהליך ההשתנות המורפולוגית של האדריכלות התל-אביבית, בניסיון לענות על שאלת עתידם של בניינים אלה, הערכים הגלומים בהם והמשמעות ההיסטורית שלהם.
באמצע שנות ה-70 ביקש האדריכל נחום זולוטוב, שהיה גם צוללן חובב, לקדם פרויקט של הקמת אקווריון ואמפי-דולפינים על חוף ימה של תל-אביב. הוא פנה לאיש העסקים צבי עפרון, שיחד עם יזמים מדרום-אפריקה רכש 18 דונם בפינה הצפונית-מערבית של פארק צ'ארלס קלור, שנבנה על חורבות שכונת מנשייה.
זולוטוב סייר בכמה מתקני דולפינים בעולם והחל בתכנון הדולפינריום בתל-אביב, שכלל אמפיתיאטרון חיצוני עם 1200 מושבים, שבמרכזו בריכה להופעות דולפינים וכלבי ים; אולם פנימי עם 400 מושבים הצופה אל תוך בריכת הדולפינים; כמה אקווריומים לדגי נוי, כרישים ויצורי ים אחרים; וכן בתי קפה ומסעדות וקיוסקים. המתחם נחנך ב-1980, ובשנות פעילותו הראשונות משך אליו קהל רב.
עם השנים ירדה קרנו של הדולפינריום, המקום נקלע לקשיים כלכליים והפך לאולם אירועים שלצדו התקיים מדי פעם שוק "קחתן". ב-1989 נמכר המתחם ליזם היהודי-גרמני יוסף בוכמן, וב-1990 שכר אותו איש העסקים רפי שאולי, שניסה להפעיל בו מחדש את פעילות הדולפינריום. לאחר שגם ניסיונות אלה כשלו, פעלו במקום החל ב-1993 מועדון לילה, דיסקוטק ואולפן הקלטות.
ביוני 2001 נרצחו במקום 21 בני נוער, רובם ילידי ברית-המועצות לשעבר, בפיגוע טרור שבו פוצץ את עצמו למוות מחבל מתאבד. בעקבות הפיגוע נסגרו מועדון הלילה והדיסקוטק, ומאז עמד הדולפינריום שומם מפעילות.
ב-1976, בעקבות דיון ציבורי שהחל עוד ב-1962, החליטה עיריית תל-אביב יפו לשנות את פני הכיכר ולהפרידה לשני מפלסים: מפלס הולכי הרגל ומפלס תחבורה מוטורית. רעיון ההפרדה נסמך על כך שבשנות ה-70 תפקדה הכיכר בעיקר כאי תנועה, ומרכזה לא היה בשימוש מספק. שולי הכיכר, לעומת זאת, רחשו תנועה, בהמשך לרחוב דיזנגוף השוקק שהיה אז בפריחתו. ראש העירייה שלמה להט וסגנו דוד שיפמן קידמו לכן את חידוש הכיכר והזמינו את לישר, שתכנן כיכר חדשה בשיתוף עם אגפי התכנון והתנועה בעירייה.
לישר הציע לחפור ולהנמיך את מפלס התחבורה ב-2.5 מטרים מתחת למפלס הרחוב, ומנגד להגביה את מרכז הכיכר בשני מטרים. אל הכיכר המוגבהת מגיעים במעלה מערכת רמפות הקושרות בין צדדיו של רחוב דיזנגוף, צפון ודרום, באופן המאפשר מעבר רציף לאורכו ללא הפרעה מוטורית. במרכז הכיכר המוגבהת הוצב פסלו של האמן אלן דוד, וסביבו מערכות ישיבה של ספסלי בטון. הכיכר נחנכה ביולי 1978, ובימיה הראשונים שקקה חיים. ב-1986 הוחלף פסלו של דוד בפסל "מים ואש" של יעקב אגם.
במיצב La vie en rose מוצג מבחר דגמים של בניינים שנבנו בתל-אביב-יפו בתקופה הפוסטמודרנית. הבניינים הנבחרים מיצגים גישות שונות באדריכלות התקופה: בחלקם מרכזית מגמה של ציטוט אלמנטים היסטוריים בפרטי הבניין; אחדים מתייחסים לסביבתם הבנויה בבחירת חומרי הגמר; ואחרים מציעים מרחבים הטרוטופיים.
הדגמים הודפסו במדפסת תלת-מימד בפולימר אקרילי ורוד (PLA – פוליאסטר מתכלה המיוצר מעמילן תירס, שורש טפיוקה או קנה סוכר) בקני-מידה 1:50, 1:100 ו-1:250, בעיצוב אחיד שמטרתו למקד את תשומת הלב במורפולוגיה של אדריכלות התקופה. הצבע הוורוד, הנקשר למתיקות נאיבית וילדית, מהדהד את הכפילות של אופטימיות ואירוניה שאפיינה את האדריכלות הפוסטמודרנית בתל-אביב.
אוצר ערן נוימן
אוצרת משנה יוני אבידן
רכזת ארכיון ומפיקת תערוכות ואירועים ענת דרנגר-שמואלי
עוזרת מחקר ואוצרות טל הלוי
קטלוג אוסף צבי לישר מופלח דרוויש
עיצוב גרפי סטודיו קובי פרנקו
עריכת טקסט דפנה רז
תרגום לאנגלית סיימון מונטגיו
תרגום לערבית שרבל עבוד, רואא תרגום והוצאה לאור
ביצוע והתקנה טוקן סטודיו לעיצוב בע"מ
הפקה וביצוע גרפיקה אופיר ישראלי, קצת אחרת
צבע צבעי הקשת
מסגור וסריקת דימויים אורי שדה
מולטימדיה -119AV
תלייה רומן רודינסקי
בניית מודלים ממוחשבים לאנימציה נעמי אהרוני
אנימציה דובי קייך
צילום ועריכת וידיאו יואב בצלאלי
בניית דגמים הדר יחיאלי, גבריאל עבוד, אלביר שקור
בניית דגמי תלת-ממד להדפסה רז ברן, שלומי וולמן
הדפסת PLE המעבדה לייצור דיגיטלי, הפקולטה לארכיטקטורה, הטכניון