תבנית, אדם: עבודות מאוסף נחום זולוטוב
02/01/2020-29/04/2021
לרגל השלמת קטלוגו של אוסף האדריכל נחום זולוטוב (1926–2014), התערוכה תבנית, אדם מציגה מבחר מעבודותיו, שיש בהן כדי להתוות את מהלך הקריירה של אחד המרכזיים בדור האדריכלים הראשון שפעל בישראל לאחר קום המדינה.
נחום זולוטוב נולד ב-1926 בוורשה וב-1935 עלה לפלשתינה-א״י המנדטורית והתיישב עם הוריו בתל-אביב. בשנות נעוריו למד פיסול במכון אבני אצל משה שטרנשוס, ששפתו המושפטת השפיעה רבות על התפיסה החזותית של הנער הצעיר. את לימודי האדריכלות בטכניון, שהתארכו בשנה בגלל מלחמת העצמאות, השלים זולוטוב ב-1950 והחל את דרכו כאדריכל, וב-1955 פתח משרד אדריכלים עצמאי. במהלך הקריירה שלו תכנן זולוטוב כמאתיים פרויקטים (שכמחציתם בוצעו), עד שב-1991 פרש מעיסוקיו האדריכליים והתמקד בציור, פיסול, נגרות וכתיבה.
גישתו האדריכלית המובהקת של זולוטוב ניכרת כבר בפרויקטים מראשית הדרך, המתאפיינים בתנועה בין שתי תפיסות משלימות. מצד אחד שאב זולוטוב ממגמות סטרוקטורליסטיות בתכנון שכונות וערים, ומצד שני חיפש את האמת של החומר ואת קנה המידה האנושי, שמהם שִׁכְלֵל פואטיקה מרחבית, הן בשכונות שתכנן והן בבניינים שעיצב.
הסטרוקטורליזם של זולוטוב לא היה קשיח. בדומה לבני דורו הוא פנה לתפיסות סטרוקטורליסטיות בחיפוש אחר דרכים לארגון המרחב – אך בניגוד לרבים מעמיתיו, שחיפשו שיטה או תבנית שתארגן את המרחב בשלמותו, אצל זולוטוב השיטה היתה משנית ומינורית יחסית. היא שימשה בקביעת העיקרון התכנוני וסייעה בפרישת התוכנית הראשונית, אך לא כפתה את עצמה על התכנון כולו.
כך, בפרויקט כמו שכונת ה״שטיח בשיכון לדוגמה (שכונה ה׳) בבאר-שבע (1959-64), השתמש זולוטוב ביחידות-בסיס המשוכפלות וערוכות באופן שיטתי, אלא שהתבנית ואופן הארגון אינם כופים את עצמם על מרחבי השכונה; אצל זולוטוב, במקום זאת, השיטה יוצרת חללים קהילתיים, אישיים ואינטימיים. באופן דומה, בהצעה לתכנון אכסניית קייטנים של 140 חדרי לינה במושב נאות-הכיכר (1964), ביסס זולוטוב את התכנון על יחידות חוזרות – אך גם כאן אין מדובר בחזרתיות קשיחה אלא בארגון גמיש ופתוח-קצה, המשתלב במרחב סביבו.
רכות והשתלבות במרחב מאפיינות גם בניינים יחדניים בתכנונו, שאינם דורשים את ביסוס התכנון על חזרתיות סגורה. כאן זולוטוב מחולל פואטיקה מרחבית של בניינים אופקיים אורכיים, המשתלבים בנוף ומגדרים אותו בעת ובעונה אחת. פונדק דרכים בעבדת (1960) ובית ההנצחה בניצנים (1964-66) הם שני פרויקטים מסוג זה. במקרים אחרים נרקמת הפואטיקה המרחבית באמצעים שמאתגרים את האדריכלות. בבית כנסת בנצרת-עלית (1962-63), למשל, עיצב זולוטוב את תקרת החלל המרכזי בצורת כיפה הפוכה, שכמו מרחפת מעל הבימה ומקנה לבניין פאר ועוצמה. בבית כנסת אחר – בית הכנסת הבין-עדתי בשיכון לדוגמה בבאר-שבע (1957-58) – חופה הבניין בקליפת בטון, המגדירה את חלל הבניין ומשווה לו הוד והדר.
לצד מבחר פרויקטים מרכזיים שנבנו בנגב, בתל-אביב ובנצרת-עלית (כיום נוף הגליל), מוצגים בתערוכה גם כמה ציורים, רישומים וסרטים שיצר ואשר יש בהם כדי להעיד על כשרונו הרב-תחומי של זולוטוב.
רוב תודות לבנותיו של זולוטוב, טלי צוקר-זולוטוב ואורית זולוטוב-גורי, על תרומת האוסף החשוב לארכיון עזריאלי לאדריכלות ועל שיתוף הפעולה; ולאדריכלית טולה עמיר, שהעמידה נדבכים למחקר על עבודתו והציגה אותה לראשונה בספרה נחום זולוטוב: אדריכל ומתכנן ערים.
שכונת ה״שטיח״, שיכון לדוגמה (שכונה ה׳), באר-שבע, 1959-1964
שיכון לדוגמא (שכונה ה׳) בבאר-שבע הוא אחד מפרויקטים דומים של שכונות לדוגמא שיזם דוד טנה, המנכ״ל הראשון של משרד השיכון. טנה הזמין את אברהם יסקי, אז אדריכל צעיר בן 31, לנהל את הפרויקט המקיף, שבו לקחו חלק כמה וכמה אדריכלים ובהם תיאודור קיסלוב; דב כרמי, רם כרמי וצבי מלצר; דניאל חבקין ונחום זולוטוב. מטרת הפרויקט היתה להציב מודל שיחליף את שיכוני הרכבת של באר-שבע, שאז הלכה והתבררה אי-התאמתם לסביבה, לאקלים ולאוכלוסיית המהגרים של העיר. התוכנית הכללית הקיפה שלושה אזורי מגורים, שנתחמו על-ידי בניינים אורכיים וגבוהים יחסית. זולוטוב תכנן את אזורי המגורים (בחלקם בשיתוף עם חבקין) בהתבסס על יחידות מגורים חד ודו-קומתיות, שמוקמו בצפיפות גבוהה ובפרישה אופקית דמויית שטיח. לכל יחידת מגורים הוקצו שתי חצרות, קדמית ואחורית, התחומות על-ידי קירות גבוהים להענקת פרטיות. פרישת השטיח מרושתת רחובות פנימיים מוצלים המובילים אל יחידות המגורים.
בית הכנסת המרכזי, נצרת-עלית, 1962-1963
את בית הכנסת המרכזי בנצרת-עלית (כיום נוף הגליל) תכנן זולוטוב לאחר שוועדת התחרות לתכנון הבניין המליצה לבצע דווקא את הצעתו-שלו, שזכתה במקום השני בלבד. זולוטוב הציע בניין ל-500 מתפללים בשטח של כ-400 מ״ר, המחופה גג בצורת כיפה הפוכה שנראית כמרחפת באוויר, מאחר שהעמודים והקיר התומכים בה מוסתרים מאחורי מעטפת זכוכית. הכיפה ההפוכה נבחרה כדי לשוות לבניין הוד והדר ובה-בעת להימנע מבעיות אקוסטיות (כמו אלה שהתגלו בבית הכנסת הבין-עדתי בבאר-שבע, שאותו תכנן כמה שנים קודם לכן), ולימים הוסיף זולוטוב וסיפר כי ראה בכיפה ההפוכה הד משלים לכיפת הגבעה הסמוכה. הבניין מחולקת לשלושה חללים: חדר תפילה, חלל מרכזי, וחצר גדולה לקהל הרב שפוקד את בית הכנסת בשבתות ובחגים. בקיר הכניסה נקבע תבליט בעיצובה של רות צרפתי-שטרנשוס.
בית הנצחה ותרבות, קיבוץ ניצנים, 1964-1966
את בית ההנצחה והתרבות בניצנים תכנן נחום זולוטוב בהזמנת חברי הקיבוץ, שביקשו להנציח 33 מבניו ובנותיו שנפלו בקרב ההגנה על יישובם במלחמת העצמאות. בקרב העקוב מדם בניצנים לא הצליחו הלוחמים לעצור את המצרים שביקשו להתקדם לכיוון תל-אביב, ובעקבות המפלה פונו החברים והוקם יישוב חדש באתר סמוך. אחד הנופלים בקרב היה בצלאל זולוטוב, אחיו הבכור של נחום, ומתוקף קרבה משפחתית זו פנו חברי הקיבוץ לאדריכל המוכר. זולוטוב תכנן בניין קובייתי בחלוקה לשניים: החלל העליון משמש בית תרבות ובו מועדון ואולם מופעים, והחלל התחתון מוקדש להנצחת הנופלים. בחלל זה פער זולוטוב פתח המשקיף לכיוונו של שדה הקרב. את האתר משלימה אנדרטה שפיסל משה שטרנשוס.
פונדק עבדת, 1960
פונדק הדרכים בעבדת תוכנן במסגרת המהלכים לפיתוח הנגב בכלל והדרך בין באר-שבע למצפה-רמון בפרט. זולוטוב העמיד באתר בניין אופקי ומוארך כך שלא יבלוט ויחסום את נוף עבדת הנבאטית, היושבת על הגבעה שמאחורי הפונדק. הבניין כולל מסעדה, בית קפה, קיוסק, מזנון ותחנת דלק, ובתכנון המקורי נוסף גם מוזיאון שלא נבנה לבסוף. בחזיתו נקבע גגון של קשתות בטון – מחסה לעוברים ושבים, שנשען על קירות אבן בחיפוי אבנים שלוקטו בסביבת העיר הנבאטית. הפרויקט זיכה את זולוטוב בפרס רכטר לאדריכלות (1963), והוא היה לחתנו הראשון של פרס זה. השופטים באותה שנה – אל מנספלד, שולמית נדלר ודוד אנטול ברוצקוס – ציינו במיוחד את עקביות השימוש בחומר ואת הכנות הקונסטרוקטיבית של הפרויקט.
בית ספר שדה עין-גדי, 1964
בית ספר שדה עין-גדי נבנה על גבעה מצפון לקיבוץ במרחק לא רב משמורת הטבע עין-גדי, בקרבת נחל ערוגות, נחל דוד והאתרים הארכיאולוגיים של סביבתם. זולוטוב תכנן את הבניין בשטח מישורי שנחצב בצלע ההר, כדי שישתלב בצלליתו ולא יבלוט יתר על המידה בנוף. המתחם בתכנונו כולל חדרי הדרכה וניהול, אכסניית נוער, חדר אוכל, מסעדה ואף מוזיאון לתצוגת ממצאים ארכיאולוגיים מאזור ים המלח. פרופ׳ אדריכל אביה השמשוני מהטכניון ייעץ למתכננים בסוגיות של בנייה באקלים מדברי, וברוח זו פרש זולוטוב את הפונקציות השונות סביב כיכרות כניסה וחצרות מגורים. בחזית המתחם מיקם את המוזיאון — בניין מרחף, והיחיד שבולט לגובה מגבולות המתחם — ואחריו בניין בית הספר, שמסיבות אקוסטיות נבנה עם גג קמרונות. אכסניית הנוער ממשיכה את המתחם במבנה דו-קומתי פרוש ומפותל.