אקספו 58 בבריסל היתה התערוכה העולמית הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה, ובאמצעותה ביקשו הבלגים לקדם רעיונות של הומניזם בעידן האטום. בודואן, מלך בלגיה באותם ימים, קרא לשלום עולמי, ובתערוכה הוקם האטומיום – מבנה בצורת גביש ברזל בהגדלה של פי 165 מיליארד.
לכבוד שנת עשור למדינה, החליטו בממשלה להשתתף בתערוכה העולמית ולהציג בה את הנראטיב הציוני של גאולת עם ישראל בארצו. התימות שנקבעו לתצוגה כללו את זיקת העם לארץ כפי שהיא עולה מסיפורי התנ"ך, אלפיים שנות גלות, ואז הקמת המדינה ופיתוחה בעשור הראשון לקיומה.
שנה לפני פתיחת התערוכה בבריסל, בקיץ 1957, החלו כמה אדריכלים ומעצבים לשקוד על תכנון התערוכה. על האדריכלות הופקדו אריה שרון, שהיה מקורב למשרד ראש הממשלה, שותפו למשרד בנימין אידלסון, ואריה אל-חנני, שצבר ניסיון בתכנון מבני תצוגה בתערוכות. אל-חנני פרש במהלך העבודה על הביתן בשל בעיות בריאות. על עיצוב התצוגה הופקדו ציירים, פַּסלים ומעצבים גרפיים מובילים באותה תקופה, ביניהם נפתלי בזם, שמואל גרונדמן, צבי גרונדמן, ז'אן דוד, משה ציפר, דן ריזינגר ובצלאל שץ.
הביתן הישראלי ניצב על מגרש בשטח דונם וחצי, וצורתו עוצבה בהתאמה לקווי המגרש ולצמחייה שבשטחו. שרון ואידלסון הציעו מין וילה מודרניסטית בהשראת מיס ון-דר-רוהה – תיבה שקופת חזיתות שריחפה מעט מעל פני הקרקע. במרכז התיבה קבעו שרון ואידלסון חצר, לשמירה על העצים המקוריים שהיו במגרש.
הראשון מבין שלושת אולמות הביתן הוקדש להצגת ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא; האולם השני הוקדש לחורבן הבית ולגלות; והשלישי הציג את התקומה המחודשת במדינת ישראל. התצוגה סודרה ברצף ליניארי, וההתקדמות בביתן אורגנה בהתאם מהקומה העליונה אל התחתונה, שבה מוקמו גם אולם הקרנות, קפטריה וחנות.
הביתן הישראלי זכה להצלחה רבה. עיתוני העולם שיבחו את איכותו האדריכלית ואת צניעותו ביחס לביתנים לאומיים אחרים בתערוכה, וגם תצוגת הנראטיב הציוני זכתה להערכה. אך במשרד ראש הממשלה לא היו מרוצים ממידת החשיפה של ישראל בתערוכה, וביקשו מיעקב (יאן) ינאי, האחראי על הביתן מטעם המשרד, להכין מסמך שיעמיד קווים מנחים להצגה של מדינת ישראל בתערוכות עולמיות עתידיות. מסמך זה שימש את המתכננים והמעצבים של הביתן הישראלי לתערוכה העולמית במונטריאול ב-1967.
