התחנה המרכזית בחיפה הוקמה במסגרת תהליך המודרניזציה של תחנות האוטובוסים המיושנות שהיו פזורות ברחבי הארץ, ביוזמנת חברת אגד ובאמצעות החברת הבת ״מפעל תחנות בע״מ״. התחנות הלדשות שנבנו החל בסוף שנות ה-50, היו אמורות להחליף את הישנות ולספק הגנה נאותה מגשם ושמש, ובמקביל להציע לעוברים ושבים בהן שירותים נוספים, כגון מסחר.
מיקומה של התחנה בחיפה היה שנוי במחלוקת. מומחי תעבורה אחדים סברו שיש למקמה במזרח חיפה, באזור תל-שקמונה, נקודה נגישה יותר לשכונות המגורים של העיר. ראש עיריית חיפה באותה עת, אבא חושי, הוא שקבע את מיקומה בצומת בת-גלים שמערב העיר, בהנחה שבאזור האתר הארכיאולוגי תל-שקמונה יוקם בעתיד מרכז העסקים הראשי של העיר.
את תכנון הפרויקט הביא למשרדו של שרון האדריכל (שהיה אז בכיר במשרד) אריה פרייברגר, בסוף ימי השותפות בין שרון ואידלסון. פרייברגר עבד על התכנון בשיתוף עם האדריכל שמואל רוזוב מחיפה, והוא שהוביל אותו להשלמתו גם כאשר המעורבות של שרון ואידלסון, ואחר כך של אלדר שרון, הסתיימה.
מתחם התחנה המרכזית הורכב מבניין משרדים ותחנת האוטובוסים עצמה. מתוך 12 הקומות של בניין המשרדים, תשע יועדו למשרדי אגד במחוז חיפה והצפון והשאר הושכרו. התחנה עצמה אורגנה בשני מפלסים: במפלס התחתון תוכננו עשרים רציפים לתחבורה עירונית, ובמפלס העליון – 31 רציפים לתחבורה בין-עירונית. 16 מבין 51 הרציפים שימשו להורדת נוסעים בלבד. מעבר לכך סיפקה התחנה שירותי תחזוקה שכללו, מוסך, חמש תחנות תדלוק, מתקן רחצה וחניון למאתיים אוטובוסים. בקומות המרתף נקבעו מקלטים, תחנת כוח שתספק חשמל בשעת חירום, וחניה למאתיים רכבים. בשטחה המסחרי של התחנה תכננו האדריכלים ארבעים חנויות, אולמות אירועים, קיוסקים, מסעדה, שני סניפי בנק, סניף דואר, עשרים טלפונים ציבוריים, תחנת משטרה, תחנת עזרה ראשונה, לשכות מודיעין ואולם חתונות גדול.
התחנה נחנכה במאי 1974 במעמד מנכ״ל משרד התחבורה דאז, דן חירם, וראש עיריית חיפה דאז, יוסף אלמוגי, והיתה אז הגדולה בישראל. הפרויקט תוכנן אמנם על-ידי אריה פרייברגר ושמואל רוזוב, אך אין לבטל לחלוטין את מעורבותם של שרון, אידלסון ושרון בתכנון. אפשר לזהות בו דפוסים של שיתוף פעולה ושל קרדיטציה שאפיינו את יחסיו של אריה שרון עם אדריכלים עמיתים לאורך כל הקריירה.
