אבן הפינה לסמינר ההסתדרות הונחה באחד במאי 1946, והוא נחנך במאי 1947 במעמד ראשי ההסתדרות. הסמינר שכן באזור שלא היה מיושב עדיין בקצה תל-אביב, מצפון לשכונות קריית-משה ושרונה ממזרח לכפר סומייל, שבו ישבו עדיין תושביו המקוריים, חמולת צראפי וחמולת דג׳בארה ממצרים (כיום חוצים את האזור הרחובות בארי והנרדעא). הוגה הרעיון ומנהלו הראשון היה זלמן ארן, איש חינוך מראשי ההסתדרות ולימים שר החינוך, שראה בחזונו מוסד להכשרת פעילי הסתדרות בפעולותיה הרבות והמגוונות — איגודים מקצועיים, ארגוני אמהות עובדות, מיזמי תרבות, קליטת עלייה וטיפול בבעיות של משק העובדים. שבועיים לאחר חנוכתו נפתח בסמינר מגוון רחב של קורסים ופעילויות. בימים שלקראת מלחמת העצמאות התגייס הסמינר למאמץ, ובו למדו גם צוערי קורס הטיס הראשון של הפלמ״ח.
לתמיכה בחזונו של ארן, תכנן שרון בניין בצורת ח׳ עם שלושה אגפים. האגף הדרומי, שהתרומם על קומת עמודים, כלל ארבע כיתות לימוד, ספרייה ואולם הרצאות. באגף הצפוני, גם הוא על עמודים, מוקמו חדרי מגורים לכשמונים אנשי צוות ופעילים השוהים בו להשתלמויות ארוכות. בין שני אגפים אלה חיבר אגף חד-קומתי הנטוע הקרקע. באגף זה מיקם שרון את חדר האוכל ומטבח להזנת כ-120 איש (המשתלמים שהתגוררו בבניין ועוד ארבעים שהתגוררו בבתיהם), ואולם קבלה. חזיתו עוטרה באכסדרת עמודים, ומרפסת הגג שלו הושמשה לפעילויות שונות. במפלס הקרקע שמתחת לאגפים הדרומי והצפוני נשתלו גנים מוצלים בהמשך לגן שפיאר את מרכז תצורת ה-ח׳.
במרוצת השנים נוספו לבניין קומות, בעיקר לאגף הצפוני שהתרחב וכלל חדרי מגורים לפעילים נוספים. בשנות ה-60 פתח הסמינר את שעריו לתלמידים מרחבי העולם שאינם פעילי ההסתדרות. בשני בניינים נוספים שהקומו במתחם בעשור זה, שוכנו הארכיון של המכון לחקר תנועת העבודה ע״ש פנחס לבון והמכון האפרו-אסייתי. בשנות ה-90 נמכר המתחם ליזמי נדל״ן, שהקימו בו מגדלי מגורים.
