הקיבוצים הראשונים פעלו במתחמים שהוקמו על-ידי נדבנים ומוסדות יהודיים כחוות לימוד חקלאיות, במודלים אדריכליים שהושפעו מחוות הלימוד הפרוסיות שהקומו סביב דנציג במסגרת ההתיישבות הפרוסית באזור. כך הקיבוצים הראשונים היו בנויים סביב חצר מלבנית מוקפת חומה, שאליה הוצמדו מבנים ייעודיים משותפים למגורים, שירותים ומשק. בעיצוב המתחם הובאו בחשבון שיקולים של הגנה וביטחון, מבצר מגן מפני האוכלוסיה הערבית העוינת.
אולם המגבלות הפיזיות של הדגם ה״חצרי״ לא התאימו לאורגניזם מתפתח, שביקש לפרוץ את תחומי החצר. שרון טען כי יש למצוא דגם חדש לפרישת המערך היישובי על מנת שיהיה יעיל ונוח לצמיחה עתידית של הקהילה. הדגם החדש של תוכנית הקיבוץ התפתח בשנות ה-30 למאה ה-20, בשיתוף פעולה בין כמה אדריכלים, חלקם חברי קיבוץ, והאוכלוסיה הקיבוצית ומנהיגיה, שהכירו בקשר בין האידאולוגיה והסביבה הפיזית. הדגם הסכימטי הקלאסי של הקיבוץ נחזה בין השאר בתוכניתו של שרון לקיבוץ כפר גליקסון. בדגם החדש מתקיימת חלוקה שניונית של המרחב לאזור חברתי ואזור משקי. בתפר בין שני האזורים פרושה ״חגורה ירוקה״ של צמחייה, שאליה חודרת הדרך המוליכה אל הקיבוץ. את בתי המגורים של החברים תכנן שרון באשכולות, שנפרשו בשטח בהתאם לטופוגרפיה.
