שכונה זו היא אחת הראשונות בעיר החדשה שהקומה באותן שנים, במסגרת תוכניתו של בן-גוריון לייהד את הגליל, בין השאר באמצעות הקמת יישובים יהודיים בקרבת אלה הערביים. שיכוני המגורים בה תוכננו לעולים מתפוצות שונות, כמערך של יחידות צמודות-קרקע, שהקשר ביניהן יאפשר גיבוש של קהילה. יחידות הדיור אורגנו כמדרגות על מדרון הגבעה, לאורך שני רחובות מרכזיים, וביניהן טראסות. הצבתן בניצב למדרון פתחה מבט אל הנוף ואל נצרת העתיקה.
הגישה לדירות מרחוב המדרגות עברה דרך גינות קדמיות פרטיות. הדירות עצמן היו קטנות, בשטח 55 מ״ר, ובהן חדר שינה להורים, חדר מגורים, מטבח, שירותים ואמבטיה. מחדר המגורים היתה יציאה לחצר האחורית. התוכנית של שרון ושותפו בנימין אידלסון איפשרה את הגדלת הדירות ל-75 מ״ר על חשבון החצר האחורית, כאשר בתוכנית הדירה המוגדלת נוסף חדר שינה לילדים וגם חדר המגורים הורחב באופן משמעותי. החזיתות חופו אבן ששיוותה לבתים אופי מקומי. בכמה מסקיצות ההכנה לפרויקט בחנו שרון ואידלסון גם הקמת בתים דו-קומתיים, אך תוכנית זו לא יצאה אל הפועל.
במובנים רבים, השיכון בנצרת שונה מפרויקטים אחרים של שרון — אלה שתכנן לבדו ואלה שתכנן עם אידלסון — אם בחומריות המקומית ואם ביחסים השונים בין הפרטי והציבורי. בשנים שלפני הקמת המדינה תמך שרון בבנייה על עמודים (בעיקר בבנייני שיכונים ובתל-אביב). בנצרת-עלית (כיום נוף הגליל), לעומת זאת, הבניינים מוארגנים בניצב לטופוגרפיה ויושבים על הקרקע כאילו צמחו ממנה, והם נטועים במקום ברוח הרגיונליזם. חיפוי האבן של הבניין תורם גם הוא לתחושת המקומיות, ויוצר זיקה חזותית עם בנייני האבן של נצרת הערבית. קשרי הפרטי והציבורי נפרטים ליחס בין החצר הפרטית של כל יחידת דיור לבין המרחב הציבורי של הרחוב. גם כאן נקט שרון גישה שונה מזו הנפוצה בשיכוני עולים ואף במעונות עובדים התל-אביביים, בעלי החצרות המשותפות.
