ב-1998 הגיש ינאי, בשיתוף עם האדריכלים גדי פוליטי ופרופ׳ זאב פרלמן, נייר עמדה הבוחן באופן השוואתי את ההצעה של החברה הכלכלית לחיפה לבנייה בים התיכון בקרבת המרינה של חיפה. החברה הכלכלית הציעה לייבש רצועת ים מצפון לתל-שקמונה, בצמוד לרצועת חוף בגודל 1,100 דונם. ינאי ושותפיו התנגדו לתוכנית מאחר שלטענתם היא התבססה על קונספט הנדסי מיושן, שהיה עלול לייצר מפגע סביבתי בלתי הפיך שיכרסם בנוף הכרמל ובמורדותיו עד לים, יפגע באקולוגיית הים ובמרקם העדין של הפלורה והפאונה בשמורת שקמונה, וישפיע לרעה על משטר הרוחות מן הים. במקום תוכנית זו של החברה הכלכלית הציע ינאי להקים כיכר ימית במים מוגנים שתוקף ברצועת בנייה, שגם היא תוכננה להימתח מתל-שקמונה צפונה במתווה דומה לזה שהציעה החברה הכלכלית. כדי למזער את הנזק שעלול לגרום פרויקט בסדר-גודל כזה, ההצעה של ינאי הרחיקה את הרצועה הבנויה מהחוף ויצרה מרינה פתוחה בין הבינוי הימי לחוף הים, באסטרטגיה תכנונית שביקשה לא רק לשמור על קו החוף אלא גם לחסוף בהוצאות על מילוי הים בחומרי מילוי מיובאים, העלולים לחולל נזק אקולוגי. במקום זאת תכנן ינאי קיר ים שראשיתו בחלקו הצפוני של תל-שקמונה, קיר המותאם גיאומטרית למשטר הרוחות וזרמי הים ומעוגן ישירות לקרקעית הים במערכת ספוגית שפיתח פרופ׳ אדר׳ מיכאל בורט. לאורך רצועה בנויה זו תוכננו מבני ציבור, מלונות, מגורים ומסחר. ההצעה של ינאי, שנסמכה על פיתוח בשלבים, לא יצאה לפועל.
