את בריכת גורדון תכנן ורנר יוסף ויטקובר באמצע שנות ה־50, כמענה לצורך ציבורי בבריכות שחייה עירוניות. עיריית תל־אביב–יפו בחרה למקם בריכה על קו החוף כיוון שרבים מתושבי העיר נמנעו מרחצה בים, שאז לא היתה בו הגנה של שוברי גלים. מקרי טביעה רבים בשנות ה־40 וה־50 רק העצימו את החשש, ובריכת גורדון נועדה לאפשר רחצה בטוחה, במי ים מלוחים, בסמוך לים.
בריכת גורדון תוכננה למרגלות שכונת הפחונים מחלול. תשתית הבריכה פלשה לטווח של כ־ 75 מטרים לעומק הים, וכללה שתי בריכות מחוברות: בריכת שחייה אולימפית עם מסלולים באורך חמישים מטרים, ובריכה צמודה לרחצה ומשחקים. המים המלוחים למילוי הבריכות נשאבו ממי תהום בעומק 150 מטרים מתחת למתחם.
הבריכה נחנכה ב־ 1958 וזכתה מיד להצלחה רבה. בשנות ה־60 הגיע מספר המתרחצים בה, בשעות השיא, לכ־4,000. בעקבות העבודה על תכנון הבריכה וחקר תנאי הים של תל־אביב, קידם ויטקובר, באמצע שנות ה־60 , תוכנית להקמת שוברי גלים לאורך חופי תל־אביב.
לקראת מעבר המילניום הוחלט בעיריית תל־אביב–יפו לשפץ את בריכת גורדון. משרד מוריה אדריכלים צמצם את שטח הבריכות המקוריות ופיתח את השטחים סביבן כדי שהמתחם כולו ישתלב במרקם הסביבתי. הבריכה החדשה נחנכה ב־2009 .
