צבי לישר (2020-1939) נולד בתל-אביב, בן לעולים מפולין. ב-1965 סיים את לימודיו בטכניון בחיפה, וכעבור שנתיים פתח משרד עצמאי. בשנים 1976-1975, במסגרת תוכנית של עיריית תל-אביב–יפו בראשות שלמה להט לטיפול בבעיית התחבורה בכיכר דיזנגוף, הציע חלופה לתכנון הכיכר הכוללת שיקוע מערך התנועה בחצי מפלס ויצירת רחבה מוגבהת במרכזה. ב-1978 חודשה הכיכר על פי תכנונו, ונשארה כך במשך כארבעים שנה, עד שב-2018 החליטה העירייה על הנמכת הכיכר ועיצובה מחדש על-ידי משרד מוריה אדריכלים. לישר התנגד נחרצות להריסת הכיכר המוגבהת.
בשנת חידוש הכיכר, 1978, תכנן לישר בית תפילה בשלושה מדורים – ליהודים, למוסלמים ולנוצרים – למרגלות הר סיני, אך התוכנית לא יצאה לפועל. עם זאת, בשכונת עג'מי ביפו הוקמה בתכנונו קריית חינוך יהודית-ערבית: הפרויקט נבנה בכמה שלבים לאורך 25 שנה, כאשר השלב האחרון הושלם בראשית 2020, שנת מותו של לישר. בשנות ה-90 עסק לישר, עם אילן אלדר, בתכנון מסוף הנוסעים בטרמינל 3 של נמל תעופה בן-גוריון ובתכנון תחנת הרכבת של נמל התעופה. עוד קודם לכן, בשנות ה-70, פיתח שיטת בנייה מודולרית ממערכות רכיבים טרומיים מפיברגלס, שיושמה בדוכני רחוב שתכנן עבור מפעל הפיס.
בשנת 2022 נפתחה במוזיאון תל-אביב לאמנות התערוכה "חורבות פוסטמודרניות: כיכר דיזנגוף ומתחם הדולפינריום", שבה הוצגו כמה פרויקטים מאוסף צבי לישר. האוסף נתרם לארכיון עזריאלי לאדריכלות בשנת 2021.