בשנת 1982 החל רם כרמי לגבש, בהזמנת מִִנהל מקרקעי ישראל ומשרד השיכון, תוכנית־אב כוללת לעיר עכו, בשיתוף עם האדריכל והמתכנן יגאל צמיר. בהתבסס על ההיסטוריה רבת־השכבות של עכו, ביקש כרמי לאחד את המרקמים העירוניים שהתפתחו בה לאורך הדורות: העיר העתיקה הצלבנית והמוסלמית התחומה בחומות, העיר המנדטורית הערוכה בגריד אורתוגונלי, והעיר הישראלית שהתפתחה מאז קום המדינה עד ראשית שנות ה־80.
את האיחוד בין חלקי העיר ביקש כרמי לממש באמצעות פרויקט פיתוח שאפתני, שיחבר את הדרום המוזנח של עכו – אזור נרחב הכולל את העיר העתיקה, גבעת נפוליאון, נחל נעמן וחוף אלמוג – למרקמים העירוניים המודרניים יותר בצפון העיר. בתוכניתו היטה כרמי את הערוץ של נחל נעמן אל גבעת נפוליאון והציע שכונת מגורים חדשה בדרום העיר, הערוכה בגריד אורתוגונלי בדומה לזה של העיר המנדטורית. בתכנון השכונה שולבו תעלות מים שנמשכו מן הים, והיא חוברה לשכונה המנדטורית והישראלית הקיימת, במערכת צירים שהובילו אל גבעת נפוליאון ולאורכם שובצו פונקציות ציבוריות. חזונו האורבני של כרמי לא הגיע לכלל מימוש.
