אדר׳ טליה לוי-רוזנבוים

הקמפוס התל-אביבי

מושג ה'קמפוס' נתבע בלטינית עבור תיאור שדה או מרחב פתוח. בתקופת האימפריה הרומית הוא שימש לתיאור אזורי האימון של החיילים שהיו מאופיינים במבנים ספורים פזורים על פני השטח המישורי הפתוח. מאז טביעת המושג על ידי האימפריה הרומית, הוסב המושג לתיאור פעילות אזרחית במאה ה-10 כששימש עבור תיאור קמפוס אוניברסיטאי. במחצית השנייה של המאה ה-20 הורחבה ההגדרה והתפשטה ברחבי העולם כשתיארה כל מתחם רחב השייך למוסד מסוים. כך, נכללו תחת אותה הגדרה בתי חולים, מוזיאונים, מפעלי תעשייה, אולפנים ומרחבי העבודה של תאגידי הייטק. עם תחילת התגבשות התנועה הציונית ותנופת הקמת המוסדות הציבוריים בישראל, התפתחותו הגלובלית של הקמפוס שהפך למרחב אזרחי קיבל גם פרשנות מקומית. בהשוואה לדוגמאות מן העולם, המחקר יעסוק בהתהוותו של מושג הקמפוס בארץ, ובתל אביב בפרט ובחינת מאפייניהם המקומיים.

דרך המחקר אציג מסגרת תיאורטית שתדון בהתפתחות מושג הקמפוס, בתפיסה כלפיו שהשתנתה והתרחבה בחלוף השנים ובאופן מימושו כטיפולוגיה מרחבית שתוכננה בשולי העיר עד שזו התפשטה והגיעה לגבולותיה. בעיר תל אביב יש ארבעה קמפוסים בולטים שהוקמו בשנות ה-50 של המאה ה-20 בהם אדון כדי להדגים את נושא המחקר: קמפוס המרכז הרפואי על שם סוראסקי, איכילוב, שתוכנן בשנת 1951, על ידי האדריכלים אריה שרון ובנימין אידלסון; קמפוס מוזיאון ארץ ישראל שהוקם בשנת 1955 לצד ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו במקום, בתכנונו של האדריכל ורנר יוסף ויטקובר; קמפוס אוניברסיטת תל אביב שהוקם בשנת 1956 ותוכנן גם הוא על ידי ויטקובר; והאחרון, קמפוס מרכז הירידים, המכונה כיום גם 'אקספו תל אביב' בתכנון אריה אלחנני. דרך הקמתם של הקמפוסים בתל אביב, אבחן את הטיפולוגיה המאפיינת אותם ואת הממשקים שמקיימים עם העיר סביבם. מתוך ההנחה כי למרחבים מתוכננים יש הגדרות פונקציונליות ומרחביות עליהן היא צריכה לענות, אבחן את האופן שבו תוכננו ונבנו הקמפוסים בהתאם לכל מאפיין מוסדי – רפואי, אקדמי ותרבותי ואעלה את השאלה על אודות הניגוד שבין התפיסה כלפי נגישותו ופתיחותו של המרחב הציבורי לעומת היותו תחום בגדרות.