אינטרפלציות של חסר: ארבעה מודוסים של היעדר וחסר בנופים של יהלום וצור
מחקר זה עוסק במופעי הנוף של יהלום וצור ומבסס מחקר ארכיוני מאוסף עבודותיהם לבחינת תהליכי עומק בעיצוב נוף בישראל.
המחקר נשען על גישה ביקורתית הנשענת על תפיסת נוף אונטולוגית-פרשנית על פיה נוף מיוצר ונצרך כתוצר תרבות ופועל כסוכן תרבות. גישה זו נסמכת על עבודתו של וו.ג'.ט. מיטשל (Mitchell, 2002) על אודות נוף הפועל כמדיום פוליטי ויישות פוליטית. ההצעה מאמצת תפיסה פנומנולוגית-פרפורמטיבית הבוחנת את המנעד הרחב של פעולתם של מערכים נופיים, מנגנונים ופרקטיקות נוף, במטרה להבין כיצד הנוף פועל: "…ask not just what landscape "is" or "means" but what it does, how it works as a cultural practice” (Mitchell, 2002).
המחקר רואה במופעים הנופיים שעיצבו יהלום וצור נופים מעצבי זהות וזיכרון הפועלים להבניית זהות קולקטיבית ולהטמעת אידיאולוגיה לאומית, כלומר נופים אינטרפלטיביים.המושג אינטרפלציה שטבע לואי אלתוסר (Althusser), מתייחס לפרקטיקה באמצעותה אידיאולוגיה מגייסת אינדיבידואלים ועושה אותם לסובייקטים, כלומר לנתינים הכפופים לאידיאולוגיה. הרעיון נשען על תפיסה פסיכואנליטית-לקאניאנית לפיה הזדהות (עם אידיאולוגיה) נובעת מצורך מתמיד בהשלמת חסר והיא נושאת משמעות קולקטיבית. אינטרפלציה נופית נדמית כטבעית, כמובנת מאליה, ופעולת האינטרפלציה של הנוף מתקיימת במקום בו ישנו חֶסר והיעדר מתמיד בזהות נופית לאומית וצורך בהזדהות עם נוף ובהשלמת אותו החסר.
במחקר אני טוענת כי בנופים של יהלום צור מתקיימים ארבעה מודוסים של ההיעדר והחסר: היעדר וחסר של חומר, הקשור בפלסטיות של הנוף ובאלסטיות שלו, בטופוגרפיה, בהפרשי גובה ובריק כחלק מהנוף המתוכנן; היעדר וחסר סימבולי בנוף, הנקשר בזיכרון של טראומה, ונע בין זיכרון של יחידים לבין קהילה ונקשר ללאומי ולקולקטיב; המודוס הסימולקרי כמערך סימנים המייצג דבר שאינו קיים, או "התחוללות של ממשי חסר מקור" (Baudriard, 1994); המודוס הפנטזמגורי המבוסס על מופע של הצפת חושים קולקטיבית ושליטה בגירויים הסביבתיים ליצירת מראית עין טבעית (Buck-Morss, 1992). מחקר זה מאופיין באינטרדיסציפלינריות, ביקורתיות, המשגה, ומחקר היסטורי. אלו משמשים לביסוס מערך רעיוני של ארבע מודוסים ולניסוח מהלך תיאורטי חדשני אודות אדריכלות נוף בכלל ובישראל בפרט.